ראיון עם שרון גננת גן שיבולת

שרון מתגוררת עם משפחתה בקבוצת כנרת. היא חברת קיבוץ, נשואה ואמא לשלושה.

בן זוגה, ֵעילֹום, בן כנרת, עובד במפעל " ַמ ְג ָּמא" בקיבוץ גשר ועוסק בבינה מלאכותית.

אנחנו נפגשות בחצי היום, בגן שיבולת, המקום שהפך לבית עבור שרון ב 6 השנים האחרונות

)גן תלת שנתי של משרד החינוך בנווה איתן(.

שרון מתחילה עם ילדיה הפרטיים: "הילדים שלי הם הגאווה הכי גדולה שלי, ההצלחה שלי.

הבכורה, ַׁשי, מתגייסת בקרוב לצה"ל. ִא ַ יתי תלמיד כיתה י' והצעירה, ַּבר, תלמידת כיתה ז',

לקראת בת מצוה.

גדלתי במושב נאֹות ּגֹו ָלן שברמת הגולן, בת אמצעית. יש לי שני אחים שקדנים ומוצלחים. הייתי

ילדה מורכבת, מעין " ַּבת- ֵּבן". בבית הספר הייתי תלמידה גרועה, הלימודים לא עניינו אותי

בכלל. אמא שלי תמיד אמרה לי: "עזבי, אל תלמדי". היא הייתה אשת חינוך והציעה לרשום

אותי לחוג אתלטיקה.

שם התחילה הקריירה הספורטיבית שלי. הספורט עזר לי וכך נרגעתי.

כשלמדתי בכיתה ט' בתיכון "נופי גולן" נבחנתי למגמות. נשלחתי ללמוד במגמת אופנה,

המגמה הנמוכה ביותר ברמה הלימודית. זה פגע בי והחלטתי להיפגש עם מנהל בית הספר.

אמא שלי הסכימה להגיע יחד איתי לפגישה עם התחייבות, שאעשה כל מה שצריך אם אקבל

את השיבוץ שאני רוצה. אני, מצידי, העלתי את כל הטיעונים למה מגיע לי שיבוץ לכיתה רגילה.

היה חוסר אמון בי ַּב ַּביִת וגם בבית הספר. המנהל השתכנע וקיבל אותי, לניסיון, למגמת שיווק

ומנהל עסקים.

בזכות הנחישות והעקביות שלי בספורט נלחמתי להישאר בכיתה הזו. זה גרם לי לא לוותר

ואכן הצלחתי. סיימתי את התיכון עם תעודת בגרות כזו, שלא הייתי צריכה לגשת למבחן

הפסיכומטרי והתקבלתי ללימודים באוניברסיטה.

בהמשך התגייסתי לצה"ל. ביקשתי לשרת כמדריכת קרב מגע אבל קיבלתי תפקיד במינהל

תשלומים )מת"ש(. חתמתי קבע ל 7 שנים ושימשתי עד תפקיד ראש מדור צפון במת"ש.

התברר לי שהמסגרת הצבאית התאימה לי -אני צריכה מסגרת כדי לשבור אותה. אני חושבת

שהצלחתי בצבא כי הבאתי חשיבה שונה. שם גם קיבלתי תפקידים בכירים והערכה. בזמן

השירות ההורים שלי היו בשליחות בלטביה. אמא שלי המשיכה לומר: "עד שתחתמי קבע אני

לא אאמין". כשחתמתי קבע היא אמרה "בואי נראה כמה זמן תחזיקי מעמד". הייתי צריכה

להוכיח את עצמי כל הזמן.

במהלך השירות הצבאי למדתי לתואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים אבל פרשתי לקראת

הסוף. התחתנתי ולא מצאתי עניין בלימודים הללו. חתמתי על חל"ת ויצאנו לירח דבש במזרח.

כשחזרנו החלטתי להשתחרר מהצבא.

ההכשרה הצבאית והלא צבאית שלי היא של חשבת שכר - עבדתי גם במפעלים בתחום

השכר.

בזמן שאמא שלי המשיכה לומר לי "תואר זה לא בשבילך" התחלתי ללמוד במכללת כנרת

סוציולוגיה ומדעי המדינה וסיימתי את התואר כמצטיינת דיקן. במסגרת הלימודים טסתי

לשליחות בארה"ב וילדתי את בתי הבכורה.

בסיום לימודי התואר עבדתי בהנה"ח של חברת אנרגיה סולארית והייתי בהריון עם בני השני.

התחלתי לחשב מסלול מחדש. באחד הימים פגשה אותי רכזת החינוך של קיבוץ כנרת ושאלה

אם אני רוצה לעבוד בגן הילדים. מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה בגן, מסביבי תיבות

משחקים וילדים בוכים ולא הבנתי מה לעשות.

מנהלת הפעוטון הציעה לי לבנות בקוביות ולשיר שיר. אז בניתי בקוביות יחד עם הילדים ושרתי

כשהילדים סביבי. כך התאהבתי בשגרת היום ובקשר עם הילדים.

כעבור שנה המנהלת הודיעה לי שיש בי משהו סוחף, שיש לי "ראש גדול" ושמתאים לי להיות

גננת. זה שעשע אותי.

בני השני נולד והחלטתי להתקדם מתפקיד של מטפלת אז עשיתי הסבה ולמדתי חינוך.

הוצאתי תעודת הוראה עם התמחות בחינוך מיוחד ובמקביל כבר התחלתי לעבוד בגנים.

כשנולדה הבת השלישית כבר עבדתי במשרד החינוך.

מאחוריי כבר היו תפקידים של התמחות, מילוי מקום וגננת משלימה ובסופו של דבר קיבלתי

קביעות וגן משלי במושב ירדנה.

באותם ימים אמא שלי חלתה. על ערש דווי התוודתה בפניי שכל השנים גרמה לי להתאמץ דרך

אמירות שגרמו לי להרגיש לא מספיק טובה. שאם הייתה אומרת לי שאני מוצלחת- לא הייתי

מתאמצת להצליח ולהגשים את עצמי".

"כשאמא חלתה, ילדיי היו צעירים וניהלתי גן. נסעתי הלוך ושוב לאיכילוב, שם הייתה

מאושפזת, כדי לסעוד אותה בסוף ימיה. זו הייתה חוויה מטלטלת.

מה שעזר לי להתמודד עם הימים המורכבים היה הספורט".

"את הקשר שלי עם עולם הספורט התחלתי כבר בכיתה א' עם חוגים. הגעתי לאצטדיון

אתלטיקה של עמק הירדן, אמרו לי "תרוצי!" והתחלתי לרוץ. השתתפתי באימונים בכל יום

בשעות אחה"צ עד שסיימתי כיתה י"ב. השתתפתי בתחרויות ואליפויות, הייתי " ְסּפ ִרינְ ֶט ִרית"

)אלופת ישראל בספרינטרים(. כל הילדים רצו להיות איתי בקבוצה כי הייתי הכי מהירה.

בילדותי לא חשבתי על איך רואים אותי, ידעתי שאני תלמידה גרועה אבל טובה בספורט.

התגייסתי, כאמור, לא לתפקיד ספורטיבי וכשהשתחררתי שמרתי על מסגרת לא מחייבת של

אימונים. בשנים שלאחר מכן התמקדתי בהריונות, ילדים וקריירה ולא עסקתי בספורט.

כשאמא שלי חלתה חזרתי לרוץ.

זה התחיל מהצעה של חברה ַמָרתֹונִ ְ יס ִטית להצטרף למרוץ. רצתי מרוץ אחד וסיימתי שישית.

זה היה מרוץ העגור, ששמעון פרס הזניק בעמק החולה.

הציעו לי לשכור מאמן. אלי, ְט ִריַא ֶתלט משער הגולן, אימן אותי ובזכותו הגעתי להישגים טובים

יותר במרתונים וחצאי מרתונים.

ביקשתי להתקדם לשלב הבא- טריאתלון איש הברזל. אלי המאמן שאל אותי "בשביל מה לך?"

וכל ששמעתי היה את קולה של אמי "שרון, זה לא בשבילך".

באותו הרגע שכרתי מאמן חדש, שאימן אותי בשחייה וברכיבה על אופניים. לקח לי 3 שנים של

אימונים כדי להפוך לאשת ברזל. אלי, המאמן הקודם, צלצל לברך אותי והודה שאני בהחלט

מסוגלת. לימים הפכנו לחברים טובים והוא הודה בפניי ,שלא עודד אותי להתאמן לתחרות איש

הברזל מתוך מחשבה שאאלץ לשלם מחיר משפחתי עקב האימונים המפרכים.

באילת השתתפתי ב"יִ ְׂשַר ֶאמן", התחרות העשירית הכי קשה וסיימתי אותה בהצלחה.

דוקא המשפט שאלי אמר לי, בזמנו, הוא זה שגרם לי להראות לו וגם לעצמי שאני מסוגלת.

אני צריכה מסגרת ומטרה, אני צריכה ייעוד למה לקום בבוקר.

החיים שלי מתחלקים לכמה תחומים ויש לי סדר יום עמוס ומוגדר.

אימון מוקדם בבוקר, עבודה בגן בנווה איתן, אני מכהנת גם כיו"ר חינוך בקיבוץ כנרת במשרה

מלאה ויומיים בשבוע אני מאמנת אתלטיקה בעמק הירדן.

הילדים שלי רואים את אמא שלהם מגשימה חלומות, לא מוותרת, יוצרת.

אני יכולה לראות בכל אחד מהילדים שלי את המאפיינים הללו באים לידי ביטוי:

שי השתתפה בפרוייקט של קידום נערות אולימפיות בהתעמלות קרקע וכיום מאמנת בעמק

הירדן ובבית שאן. היא סיימה תיכון בהצטיינות ועברה מיונים ליחידות הכי מובחרות בצה"ל.

איתי השתתף בפרוייקט של פרחי כדורגל ומשקיע מאוד בלימודיו בתיכון.

בר אלופת ישראל בהתעמלות קרקע וגם היא מצטיינת בלימודיה.

אנחנו חיים על פי " ֲחנֹוְֲךְֲ ַל ַּנ ַער ַעל ִּפי ַד ְרּכֹו" )משלי כ"ב. כל נער או ילד שונה ומיוחד, כל אחד

בדרכו שלו, ולכן, כל ילד צריך לקבל חינוך שונה ומיוחד המתאים לו, כדי שיהיה לו טוב. י.א(.

הדבר הכי בולט בחינוך שלנו, כהורים, זה שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו לעצמאות וסומכים

עליהם וזה משהו מאוד מיוחד בחינוך שלנו.

אני מדריכה אותם שהכי חשוב להיות בני אדם, פחות משנה לי אם קיבלו ציונים טובים

בלימודים. כאמא, לא התערבתי להם יותר מדיי אבל התעקשתי איתם על דבר אחד: מכיתה א'

כל אחד היה חייב לבחור חוג ספורט אחד חובה.

אני מאמינה שמשהו בתנועה מושך אותך קדימה.

בספורט קל לחוות הצלחות, החוויה שעוברים היא ֵמ ֵע ֶבר להצלחה הרגעית. בדרך להשגת

המטרה- נחווה גם כשלונות וזו התמודדות לחיים, צמיחה מכשלון.

בנווה איתן ישנה קהילה צומחת, יש גרעין איתן, ישנו תמהיל טוב של כוחות פנימיים טובים.

ב 6 השנים שאני עובדת בקיבוץ ראיתי משפחות שעזבו וגם משפחות שנשארו. גם למדינה יש

ימים קשים ואל לנו לאבד תקווה. כדאי לבדוק מה מתאים לנווה איתן כקהילה ולא לוותר, גם

כשלא מצליחים. לעזור לבנות מערכת חינוך שתהיה בסיס איתן לקהילה.

להרגיש משמעותיים, לדעת לתת ולקבל, להיות חלק ממשהו גדול, זה מחזיק את ה"ביחד".